לכל שבת יש מוצאי שבת
גידי אהרונוביץ'
על הדיסק של "הבילויים"
אגלה לכם מסודות המבקר: הבעיה בכתיבת ביקורות על אלבומים היא שבגלל לחץ הזמן אתה כותב את הביקורת לאחר שמיעה אחת או שתיים של האלבום, סוקר במהירות מה שכתבו אחרים, וזהו. לפעמים לאחר שהביקורת מתפרסמת אתה אפילו אומר לעצמך, וואו, הייתי כותב את הביקורת אחרת לגמרי.
את הביקורת לדיסק החדש של "הבילויים" כתבתי בחודש שעבר. אבל בגלל שוירוס קטלני אכל לי את הדיסק, נאלצתי לשוב ולכתוב אותה. הפעם אני כותב מזווית שונה לגמרי.
כשרכשתי את האלבום של הבילויים ידעתי שמצפה לי חוויה מדהימה. הסינגלים ששוחררו לרדיו לא הפסיקו להתנגן לי בראש ולהצחיק אותי. אפילו ספרתי ימים עד שהאלבום יצא, והצלחתי לשים יד על עותק מוקדם ששוחרר לשדרני הרדיו כשבועיים לפני צאת האלבום.
ידעתי שאני הולך לכתוב משהו בסגנון: "האלבום הראשון של הבילויים הוא ללא ספק האלבום החשוב ביותר שיצא בעשר השנים האחרונות. האלבום שלו חיכיתם... והנה זה הגיע."
והאלבום של הבילויים הוא באמת אולי האלבום הכי טוב שיצא כאן בעשר השנים האחרונות. הוא אלבום מבריק, מצחיק, שנון, מעניין אבל, ואבל משמעותי – הוא גם בעייתי מאוד.
בשביל להסביר למה לדעתי הוא בעייתי, אולי מוטב שאתאר את התהליך שעבר עלי בזמן שמיעת האלבום.
בפעם הראשונה ישבתי עם האלבום מצוייד באוזניות ובחוברת הטקסטים, נפעם משועשע ומזועזע לטובה מהציניות של הטקסטים.
מיד אמרתי לעצמי: וואו, לא יכול לההיות ששמעתי אלבום כזה טוב, אני חייב שמיעה חוזרת.
תוך כדי נסיעה במכונית של חבר אני אומר לו: אתה חייב לשמוע את הדיסק הזה, מכניס את הדיסק למכשיר ומתמוגג.
הבילויים הם שלושה חברים שהתחילו את דרכם המשותפת בתקופת התיכון: נועם ענבר, שלומי "כרובי" לביא, וימי ויסלר, שהוא גם בנו של הסופר פוצ'ו וגם כותב טקסטים מחונן. שלושתם נגנים מצוינים, השירה של הסולן משובחת וקולו ראוי לציון. הטקסטים באמת חשובים ובאמת מעניינים. כל מי ששמע שירים כמו "במטבח אל יהוד", "אין בגטים בגטו" או "בלדה לאם חד הורית" לא יוכל לשכוח.
אבל נחזור למכונית של החבר. בפעם השניה, כאמור באותה מכונית, אני כבר מפזם לעצמי חלק מהטקסטים. את אמרת שתהיי שלי, כשנפוליאון יכבוש את עכו, אני יושב פה ומחכה שהוא יכבוש. והבעיה עם האלבום הזה היא, שאחרי שמיעה החמישית, אתה מכיר את רוב הטקסטים, התרשמת כבר מהנגינה של החבר'ה, ואז, אויה, האלבום מתחיל לשעמם. רבים מהשירים מבוססים על טקסטים ופחות על מוסיקה, וכשהטקסט כבר לא מפתיע, הבועה מתפוצצות.
אודה, יש בדיסק שירים עם מוסיקה ועיבוד מצויינים, ואותם אין לי בעיה לשמוע שוב ושוב, כמו "בלדה לאם חד הורית", "שאול מופז" או "מטבח אל יהוד" הנפלא, ובמיוחד במיוחד "מרוסיה", שיר נפלא המשלב גם טקסט מבריק וגם לחן ועיבוד מוסיקלי מצויינים.
הבעיה היא עם שירים כמו "אני מקיא", "בחורים של ישיבה", "ליד בית השחי", או "כשנפוליאון יכבוש את עכו". הם בעייתיים כי הם מבוססים יותר על טקסט ופחות על מוסיקה. שירים כמו "אין בגטים בגטו" ו"בחורים של ישיבה" הם במקצב אסטה פשוט, עם המון גיטרות והטקסט מושר. אבל לא נשאר כלום לשמיעות חוזרות.
וזה עושה את האלבום בעייתי. כי אחרי ששמעתי אותו חמש עד שבע פעמים אני מכיר את כל השנינויות בעל פה, מחכה לחלק מהמשפטים כדי לצחוק, אבל גם מחכה שרוב השירים יעברו, כי אני מכיר את הפואנטה. ובסופו של דבר אני מוצא את עצמי מתמוגג רק מאותם שירים בעלי מורכבות מוסיקלית כמו "מרוסיה" או "מיטבח אל יהוד". אלמנט ההפתעה המצויין כל כך בשמיעות הראשונות הולך לאיבוד בשמיעות הבאות, והדיסק לא עומד במבחן הזמן.
מה שאי אפשר להגיד על ההופעה של הבילויים. זאת לדעתי ההופעה הכי טובה בעיר. הם מעניינים, מצחיקים, משעשעים על הבמה, וכל פעם זה אחרת. שווה בהחלט לבוא, ולבוא שוב ושוב.
את הדיסק, בסופו של דבר, הענקתי לחבר, ואני מקווה שהוא יהנה גם מעבר להאזנה החמישית. אני בהחלט מחכה להופעה הבאה של הבילויים, לאלבום הבא, והמלצתי – להקליט את האלבום הבא בהופעה חיה, "מגרש הבית" שלהם.
והמלצה אחרונה – רוצו, קנו, תהנו, אבל זכרו שההנאה היא לזמן מוגבל.